סינדרום הדף הלבן

נראה לי שכל מי שכותב מכיר את הסינדרום הזה. 

הנה מונח לפניך דף לבן. חדש. נקי. 

וצריך למלא אותו בתוכן חשוב. חגיגי.  

אבל דווקא התוכן החגיגי הזה יוצא, אפעס, מרוחק. לא מבטא את מה שהכותב רוצה להגיד. 

אם אתם מהנהנים עכשיו, סימן שאתם מכירים את זה.

ככותבת, אני יודעת שהפתרון לסינדרום הדף הלבן הוא להתחיל מהאמצע.
יש לכם רעיון לפוסט/סיפור/שיר/מאמר? מעולה! תתחילו ממנו.
כמה מילים יספיקו. זה לא חייב אפילו להיות משפט. כללי הדקדוק והתחביר לא חלים עליו.
המשפט הזה הוא בסך הכל קצה חוט.
ואחרי שהוא כתוב תתחילו למשוך אותו.
כאשר מושכים חוטים הם מתחילים להתגלגל לכיוונים שונים, וזה בדיוק קורה כשמושכים בקצה החוט של רעיון. הוא מתחיל להתגלגל לכל מיני כיוונים. אתם יכולים לתת לחוט הסיפורי שלכם להתפרע או להציב לו גבולות. בדיוק כמו חוט. אם מכניסים אותו לתוך כלי הוא מתגלגל בתוך גבולות הכלי, כלומר, בהנחה שלא תמשכו אותו חזק מדי.

כשהדף הלבן והחגיגי שלכם מלא כתמי מילים שמלכלכות אותו ברישול, מגיע שלב הצחצוח. באופן אישי, זה השלב האהוב עלי ביותר. גם כשהייתי מתכננת הכי אהבתי לדבג. לבור את המוץ מהתבן.
אני חושבת שזה מה שיפה בכתיבה, במיוחד כשכותבים על מסך. תמיד אפשר למחוק/להוסיף/לדייק/לתקן. אין לזה סוף.
בשלב הזה מסדרים את המילים לפי סדר הגיוני. התחלה, אמצע וסוף.
לפעמים, אפשר גם לוותר על הסוף ולהפסיק באמצע.